שכחו את התמונה הטיפוסית של ילד שזורק את הכסף מההעטייה האדומה שלו לשנה החדשה על צעצועים או טופ-אפים למשחקי ג'ימנג'."לי יו,ילד סיני בן 12, משחק במשחק הרבה יותר גדול הכל התחיל כשהוא הסתכל היטב על הריבית בחשבון החיסכון שלו וחשב,"אני אף פעם לא מתעשר בקצב הזה".אז הוא עשה מה שכל יזמינו נועז יעשה: הוא שבר את משרתיו, הוציא את חסכונותיו של 44,100 יואן (כ -6,000 דולר) והחליט לפתוח חנות ממש מול בית הספר שלו.

זה לא היה איזה תחביב חמוד "חנות משחקים" לי יו לא ביקש מאמא שלו לעזור בחינם במקום, הוא רשמית"שכר"הוא שילם לה שכר יומי של 100 יואן (כ-14 דולר) עם מערכת שעון-באותה תקנה. בינתיים, הוא התעמל כראש המנהל הכללי במשרה מלאה עושה הכול, החל מלהיט את שווקי ההרסקה ועד לאסוף מצבים ולקצץ את מרשימת הרווח

בהתחלה, הוא התחיל עם ניירות, חשב שהתלמידים תמיד יצטרכו עטים ומדפסים אבל לא לקח זמן רב עד שהאינסטינקט העסקי שלו הוציא לו את הרגל. לי יו הבין ש"מלאי-משרות הוא סיוט לוגיסטי".עם מאות סוגי עטים, מטאטאים ומדפסים שונים, המלאי היה מבולגן, הקופסאות היו כבדות לשאת, והוא בזבז יותר מדי זמן בהרכבה של מדפים במקום לעשות את שיעורי הבית שלו.

זה היה כשפעם הוא הראה קצת קץ רציני, הוא משך "הפיוואט" מוחלט, בלעדי לילה הפיל את עסקי המכתבים והחל למלאים.נקניקיות ברוטב ומים בבקבוק

ההיגיון שלו היה פשוט אך חד: לשרוביות יש שווי רווח הרבה יותר גבוה, הן קלות מאוד לניהול (רק להקפיא ולצעד), הן קלים לתחבורה והכי חשוב, הם לא מסוכנים."כל ילד רעב אחרי בית הספר"מהלך זה קיצר את עומס העבודה שלו, הרחיב את זרימת הכספים שלו ונתן לו בחזרה את הזמן להתמקד בלימודיו.

נטיזנים סיניים מחמיאים אותו כ"מנכ"ל מיני", מושפעים מהדרך בה הוא חישב "עלויות מוסתרות", קיצץ בזבוז זמן, ודיחף אחרי הכסף האמיתי. גם אמא שלו מתרגשת כי היא יודעת שהדבריו של הילד על "צורך מול רצון" הם משהו שאף ספר לימוד לא יכול ללמד אותו. ההליך העסקי הזה של הילדה בת ה-12 כל כך מקצועי, זה נותן למבוגרים ריצה רצינית עבור כספם!